פרויקט המדגם - תאוריית גילוי אותות (SDT) - הבדלים בין אישיים בלמידה אימפליציטית

הביצוע במטלת הדקדוק המלאכותי נבדק גם על פי תאוריית גילוי אותות (SDT), בהמשך לעבודות שנעשו בעבר (Gomez & Schvaneveldt, 1994; Howard & Ballas, 1980; Perruchet & Pacteau, 1990). ניתוח זה מפריד את השיפוטים הנכונים לחלק המורכב מקבלה של רצפים חוקיים (hits), ולחלק הכולל דחיה של רצפים לא חוקיים (correct rejection), ואת השיפוטים השגויים לדחיה של רצפים חוקיים (miss) ולקבלה של רצפים לא חוקיים (false alarm). בעזרת הפרדה זו, ניתן להתבונן באופן מדוקדק יותר בביצועי הנבדקים. ארבעת המדדים חושבו עבור כלל הרצפים, ועבור הרצפים המורכבים והרצפים הפשוטים בנפרד. כמו כן, חושב מדד ה- Dprime, מדד רגישות ( Zfalse alarm-Zhits ).

ביצוע. נבדקים ידעו לקבל רצפים דקדוקיים, הן לגבי הרצפים המורכבים והן לגבי הרצפים הפשוטים, ברמת מובהקות גבוהה (p<.001). אולם, בעוד שדחיה של רצפים לא דקדוקיים נעשתה בהצלחה וברמת מובהקות גבוהה לגבי הרצפים הפשוטים (p<.001), הרי שיכולת הנבדקים לדחות רצפים לא דקדוקיים מורכבים לא היתה ברמת שמעבר לביצוע אקראי. לפירוט הנתונים ראה נספח 11, טבלה 11.1.

הבדלים בין קבוצות הניסוי. בחינת ההבדלים בין קבוצות הניסוי לאור תאוריית SDT, מראה שהשיפור בביצוע שהניבו ההוראות האקספליציטיות, נבע בעיקרו מהשיפור ביכולת לזהות נכונה רצפים דקדוקיים, כפי שמתבטא בערכי ה- hits הגבוהים יותר בתנאי הניסוי האקספליציטי (t120=2.57, p<.01). לעומת זאת, לא קיימים הבדלים בנטיה לדחות רצפים לא דקדוקיים בין הקבוצות. כך, ניתן גם לראות הבדלים במדד הרגישות (Dprime) בין שתי הקבוצות, כאשר הוראות אקספליציטיות הובילו לרגישות גבוהה יותר של הנבדקים. כאן, נראה שהבדלי הביצוע נעוצים דווקא ביתרון שסיפקו ההוראות האקספליציטיות לטיפול ברצפים המורכבים (t120=2.35, p<.05 עבור hits, t120=2.36, p<.05 עבור Dprime), למרות שגם הביצוע ברצפים הפשוטים מתנהג לפי אותו דפוס, וקרוב למובהקות סטטיסטית (t119=1.89, p=.06 עבור hits, t119=1.83, p=.07 עבור Dprime). לפירוט ראה נספח 11, טבלה 11.2.

מתאמים פשוטים של מדדי הביצוע (לפי SDT) ומדדי הביצוע האחרים. הקשרים בין מדדי hits, correct rejection ו- Dprime בהפרדה לרצפים פשוטים ומורכבים, מציעים שברצפים הפשוטים, ביצוע קשור יותר ליכולת לקבל פריטים דקדוקיים, ופחות ליכולת לדחות פריטים לא דקדוקיים. ברצפים המורכבים הקשר בין השניים לביצוע זהה. השיפור שמושג על ידי מאמץ קוגניטיבי (זמן המבחן), מסייע במיוחד באמצעות השיפור שהוא גורם ביכולת לדחות רצפים לא דקדוקיים, ופחות, אם בכלל, באמצעות שיפור ביכולת הזיהוי של רצפים דקדוקיים. גם כאן, זמן המבחן אינו קשור למדדי הביצוע של הרצפים המורכבים. לפירוט המתאמים ראה בנספח 11, טבלה 11.3.

מתאמים פשוטים בין מדדי הביצוע (לפי SDT) ומדדי הבדלים בין אישיים. גם בחלוקה זו, המדד היחידי להבדלים בין אישיים שמראה קשרים עם מדדי הביצוע הוא ציון הפסיכומטרי המדווח, ושוב, קשר זה מובהק רק לגבי הרצפים הפשוטים. הקשר נובע כולו מהיכולת לזהות רצפים דקדוקיים (r=.3, p<.01), ואינו קשור לזיהוי רצפים לא דקדוקיים (r=.03). לפירוט ראה נספח 11, טבלה 11.4.

אינטראקציות. מרבית האינטראקציות לא היו מובהקות לגבי מדד ה- Dprime. עם זאת, התקבלה אינטראקציה מובהקת (F=4.2, p<.05) של תנאי ניסוי ושיטתיות על Dprime: עבור נבדקים נמוכים בשיטתיות, הוראות אקספליציטיות הגבירו את רגישות הנבדקים ברצפים המורכבים. ככל שרמת השיטתיות של הנבדק עולה, הולך האפקט וקטן. ברצפים הפשוטים היתה התופעה הפוכה בדיוק, אך לא הגיעה למובהקות סטטיסטית (F=2.1, ns) (ראה נספח 11, תרשים 11.1). תפיסת ביצוע. בטחון הנבדקים היה קשור חיובית למדד Dprime ברצפים המורכבים, אך לא ברצפים הפשוטים (r=.18, p<.05). הקשר היה מובהק עבור נבדקים בתנאי האימפליציטי, וחיובי גם כן, אך לא מובהק, עבור נבדקים בתנאי האקספליציטי (r=.3, p<.05; r=.14, ns, בהתאמה).