חוכמה וסגנונות אהבה כאידיאולוגיות המשולבות יחדיו בתפי

בחלק זה של הדיון אבקש להראות כיצד ניתן להתייחס אל סגנונות האהבה של לי (Lee) כאל סוגי סיפורים (ראה לדוגמה Sternberg et al., 2001), ואף כאל אידיאולוגיות, טענה שמושמעת ע"י לי עצמו (Lee, 1998). במקביל אנסה להציע גם התייחסות אל החוכמה כאל אידיאולוגיה ולבסוף אציע לשלב אידיאולוגיות אלו במערכת כוללת של תפיסת עולם או של אידיאולוגיית בסיס שלישית שנמצאת בבסיסם.

אהבה כסיפור וכאידיאולוגיה, תפיסתם של סטרנברג ושל לי :

במאמריו המאוחרים אודות אהבה, טוען הפסיכולוג רוברט סטרנברג, כי אנו מייצרים סיפורים אודות אהבה, וזאת כתוצאה מהמגע של תכונותינו האישיות, עם הסביבה בה אנו חיים (Sternberg et al., 2001). הוא מונה מספר מאפיינים לסיפורים אלו: ראשית, חלק מהסיפורים מקובלים חברתית יותר מאחרים. שנית, לכל סיפור קשורים מאפיינים מסוימים של חשיבה והתנהגות. שלישית, החזקה בסיפור כלשהו מובילה לתיאורים מסוימים של כיצד נראה קשר של אהבה. בהתבסס על כך אנו גם מניחים, כי הסיפור בו אנו מחזיקים, הוא הגרסה "הנכונה" של הדרך בה צריכים להתנהל יחסים רומנטיים. רביעית, ישנם סיפורים אשר הינם אדפטיביים יותר לסביבה מסוימת, ואחרים שהינם אדפטיביים פחות, כך שלחלק מהסיפורים סיכויי הצלחה גבוהים יותר מלאחרים בסביבה תרבותית וחברתית נתונה ממגוון סיבות, לדוגמה מכיוון שהם מחזיקים מעמד לזמן רב יותר. חמישית, הסיפורים מהווים הן סיבה והן תוצאה. הם באים באינטראקציה עם חלקים אחרים של חיינו, הם גורמים לנו להתנהג בצורות מסוימות ומשפיעים בצורה עקיפה על התנהגות הזולת. בה בעת האינטראקציה עם אחרים וההתפתחות האישית שלנו עשויה לשנות את הסיפורים בהם אנו מחזיקים. דוגמאות לסיפורים ע"פ סטרנברג הן: סיפורי "אימה" - בהם לבני הזוג יש תפקידים ספציפיים- קורבן מפוחד ומתעלל מפחיד או סיפורי "גינה", בהם מדומה מערכת היחסים לגן בו צריך לטפל ואותו יש לעבד.

לי (Lee) לעומת זאת, מעדיף את המושג אידיאולוגיה בהתייחסו לסגנונות האהבה (Lee, 1998). אידיאולוגיה היא מושג סוציולוגי אשר מתייחס לסט ספציפי של רעיונות, שמובנה מבחינה חברתית, ואשר נועד להצדיק, להסביר ולכוון התנהגויות. במשמעותו המקורית, קשור מושג זה למעמד חברתי או למוסד חברתי מסוים (כנסייה, מדינה), ולא פעם נתפסת האידיאולוגיה כמשמשת את המעמד שמחזיק בה או את המוסד שמקדם אותה, להשגת רווחים אישיים וציבוריים. כמו כן, מעבר לאוסף הרעיונות שמרכיבים את האידיאולוגיה, היא כוללת גם אמצעי שכנוע והשפעה, אשר לרוב באים כסיפור עם מוסר השכל, מתוך הנחה שפעולה ע"י מוסר ההשכל תועיל לפרט המחזיק באידיאולוגיה. מוסדות חברתיים מקדמים אידיאולוגיות, אנשים נקראים להאמין בהן, וסנקציות (לדוגמה נידוי חברתי), מופעלות על אלו אשר מתקשים להאמין או מסרבים לקבלן (Lee, 1998). סגנונות האהבה הם אידיאולוגיות מתחרות טוען לי (Lee, 1988;1998), אשר מובנות תרבותית. הוא מציג סקירה היסטורית שמציגה תקופות שונות בהן קידם מעמד חברתי כלשהו סגנון אהבה מסוים. כך לדוגמה, הטרובדורים של המאה ה-12 בפרובאנס קידמו את סגנון המאניה כחוויית חיים אולטימטיבית אליה יש לשאוף (בניגוד לאידיאולוגיית "הישועה" הנוצרית שהייתה מקובלת על בני מעמדות אחרים בתקופה ההיא). אידיאולוגיה זו גם קנתה לה אחיזה בקרב האבירים של ימי הביניים. אותם אבירים שאפו לפרוץ את מגבלות המעמד החברתי אליו השתייכו, וסגנון זה, עקב ה- 'appeal' הרליגיוזי שמתלווה אליו, ועקב תפיסתו ככוח אדיר, אשר ביכולתו לפרוץ מוסכמות חברתיות, כוח אשר לאדם כביכול אין שליטה עליו, היווה את סגנון האהבה המועדף עליהם (Lee, 1998). לעומת הסגנון המאני, סגנון האהבה הפרגמאטי קודם ע"י האליטה החברתית באירופה לפני כחמש מאות שנה, ועדיין פופולארי בקרב המעמד הגבוה בדמוקרטיות מערביות, או ע"י "מומחים" למערכות יחסים זוגיות ששואפים לקדם סגנון קשר "ריאליסטי". סגנון הפראגמה היה גם הסגנון המועדף ע"י הכנסייה הנוצרית במאה ה-17, טוען לי, ששאפה למונוגאמיות, נאמנות לאורך טווח החיים וקבלה של סמכותם של הורים ושל מוסדות חברתיים בדבר בן או בת הזוג המועדפים. עמדות דומות לעמדתו של לי נשמעות גם מחוקרים נוספים במדעי החברה, שמדגימים את השפעת החברה והתרבות בהבניית קונספציות אישיות, שנתפסו בעבר כרכיבים אשר נמצאים בפנימיותו של האדם ומנוטרלים מהשפעה חיצונית. כך לדוגמה טוענת הושצ'ילד (Hochschild, 1990), כי רבים מרגשותינו מעוצבים ע"י התרבות וע"י גורמים חברתיים, שקובעים עבורנו באיזו עוצמה להרגיש, באיזה קונטקסט וכיצד לבטא את הרגש. טענות דומות מושמעות גם בנוגע לחוויית העצמי שלנו. כך לדוגמה הפסיכולוג ג'רום ברונר (Bruner) טוען, כי "נרטיבים הם האמצעי העיקרי שלנו לבניית גרסה של עצמנו בעולם. התרבות מספקת לחברים בה באמצעות הנרטיב שלה מודלים של זהות ועצמיות" (ברונר, 2000, עמ' 12). טענות אלו מביאות אותנו לשאלה האם החוכמה גם היא למעשה אידיאולוגיה? האם ניתן לטעון כי מרכיבי החוכמה ע"פ וובסטר (Webster, 2003), כאידיאל התפתחותי של העצמי מייצגים תפיסה תרבותית וזמנית מסוימת, שניתן לראות בה אידיאולוגיה שמתחרה באידיאולוגיות אחרות? אנסה לבחון את הרכיבים אותם מציע וובסטר מפרספקטיבה של ניתוח וביקורת התרבות. בעזרת פרספקטיבה זו אנסה להדגים כיצד מקושרים רכיבים אלו למערכת תרבותית מסוימת או לתת תרבות דורית כלשהי.

ניתוח תרבותי של החוכמה :

שלנגר (2002), בתארו את תורות החוכמה הקלאסיות, טוען כי "אורח חייו של חכם תלוי בטבע-העולם שבו הוא חי, אך האופן שבו הוא מתייחס לעולמו, אופן השתלבותו בו, אחד הוא תמיד: לדידו מדובר תמיד בחיים בהתאמה עם העולם שבו הוא נמצא... בעולם של אכזריות והסתגרות עצמית, חוכמה היא לחיות באופן עצמאי ומסתגר; בעולם של ידידות ופתיחות, חוכמה היא לחיות בידידות ובסובלנות", אין הדבר בא לטעון כי קיים עולם אחד, אלא תפיסות מרובות של עולם ע"פ מה שחושבים עליהם האנשים החיים בהם, והחכם הוא זה ש- "מקבל את טבעו ה'אמיתי' בהקשר לעולם כפי שהוא לגביו" (עמ' 160-161). אם כן, ניתן לטעון כי המודל של וובסטר (Webster, 2003) טוען הן טענה בנוגע לעולם והן טענה בנוגע לדמותו של החכם. מודל זה מתייחס באופן מפורש למאפיינים אישיותיים של החכם, ולכן את טענותיו של וובסטר אודות העולם, ניתן להקיש מתוך דמותו של החכם שהוא מתאר, אשר כדבריו של שלנגר (2002), משתלב בצורה מלאה והרמונית בעולמו.

ניתן לטעון כי העולם של ימינו מגוון יותר ובעל מגוון אפשרויות רחב יותר מכפי שהיה אי פעם, ולכן, על מנת להיחשב בו כחכם, יש לצבור מגוון רחב במיוחד של התנסויות חיים, אשר אינן בהכרח אלו שזמינות לאדם בסביבתו התרבותית והחברתית המיידית. לשם כך נדרש, בין השאר, מאפיין אישיותי של פתיחות לחוויה. וובסטר טוען, כי התנסות רחבה בהתמודדות עם מגוון מצבי חיים משמעותיים היא הקונטקסט בו מתפתחת חוכמה. מרכיב זה עשוי להתפתח כתוצאה מאילוצים בחיים ספציפיים של אדם אך גם, לחילופין, בהסתמך על החוכמה כאידיאל תרבותי בעל היסטוריה מפוארת (Baltes & Staudinger, 2000), ניתן לתרגם מרכיב זה לאידיאל, למטרה לשאוף אליה, שמכוונת להתנסויות מגוונת ומשמעותיות בחיים, וזאת בניגוד לחיים מצומצמים, מונוטוניים ונעדרי התמודדות והתרחשות. במידה וכך, קשור אידיאל זה במידה רבה גם למרכיב הפתיחות לחוויה במודל של וובסטר (Webster, 2003). עושר בהתנסויות והחיפוש אחר חוויות הוא אידיאל רומנטי שמיוצג מבחינה ארכיטיפית ע"י דמותו של דיוניסוס. דיוניסוס קשור בדימוי של המתבגר הנצחי, דימוי שמקשה על ההסתגלות לחיים הרגילים, ושמתייחס לשקיעה בתוך התשוקה העכשווית ולקושי בהתמודדות עם קביעות ועקביות (שינודה-בולן, 2002). את דימוייו התרבותיים אומרת שינודה-בולן (2002), ניתן לראות בילדי הפרחים ותרבות שנות ה-60, [וגם בתרבות הפוסט מודרנית, בהעדיפה אסתטיקה דיוניסית ואנרגיות דיוניסיות המכוונות למצות את ההווה בשלמותו (אילוז, 2002)], תרבות שמציעה שפע גירויים בלתי נדלה, שפע של התנסויות וחוויות, ללא היררכיה, מגבלה או קריטריון מבחין, תרבות שבמרכזה ה"עצמי המתנסה". האתוס הדיוניסי גורס התמקדות בהווה, חוויה לשם החוויה וההתמזגות עימה. האתוס הדיוניסי מופיע כיום לא רק כאידיאל אלה ממש כציווי תרבותי שאומר: 'עצב חייך!' (שטרנגר, 2005). אנו חייבים לבחור סגנון חיים - בית, בגדים, ספורט, מקצוע, תחומי עניין ואף אופי, וסגנון זה הופך לליבת הזהות העצמית שלנו. העולם מלא אפשרויות אין סופיות שחולשות כיום גם על תחום עיצוב הזהות. "הצמיחה לתוך זהות הנקבעת מראש ע"י קשרים עם משפחה, לאום וקבוצה אתנית כבר אינה נחשבת לתקפה" טוען שטרנגר (2005), החיים והעצמי הם סוג של ניסוי והם קיימים כדי שנעצב אותם, "והתרבות העירונית העכשווית מספקת מגוון רחב של סגנונות שאפשר לנצלם" (עמ' 20-21). בתחום הפסיכואנליזה ממושגת גישה זו בדבריו של מיטשל (2003), שטוען כי הפסיכואנליזה עוסקת כיום בהרחבת אפשרויות החיות של העצמי, ולא בהכרח בניסיון להגדיל את היכולת לשאת עמימות, להגמיש את התפיסות ולראות את גווני האפור, משימות בהן התמקדה בעבר. מיטשל, כדובר עכשווי של הזרם ההתיחסותי בפסיכואנליזה, מציע לוותר על הניסיון לפשר ולגשר בין חלקיו המרובים (והסותרים לעיתים) של העצמי, ולאפשר להם פשוט להתקיים. לחילופין, הוא מציע להתמקד בהעשרת החוויה של המטופל והפיכתה למשמעותית יותר. אך לאידיאל זה קמו גם מתנגדים, שאחד מהנוקבים שבהם הוא מבקר התרבות אלאן בלום (1994). בלום מתאר באירוניה את תפיסת המציאות של הסטודנטים בני זמננו באמריקה: "הפתיחות- והרלטיביזם ההופך אותה למצב היחיד המתקבל על הדעת לנוכח טענות שונות לאמת, דרכי חיים שונות וסוגים שונים של בני אדם- היא התובנה הגדולה של זמנינו. המאמין בלב שלם הוא הסכנה הממשית. לימוד ההיסטוריה מורה שכל העולם היה מטורף בעבר; בני אדם חשבו מאז ומתמיד שהם צודקים, ודבר זה הוביל למלחמות, רדיפות, עבדות, שנאת זרים, גזענות ולאומנות. העניין העיקרי איננו לתקן את השגיאות ובאמת להיות צודק; אלא אדרבא, לא לחשוב כלל שהנך צודק" (עמ' 24). אם כך, בניסיון לסכם קולות אלו, בין המצדדים ובין המתנגדים, ניתן לראות באידיאל הפתיחות לחוויה ועושר ההתנסות אידיאל תלוי תרבות, אשר מאפיין את העשורים האחרונים של התרבות המערבית, ואשר על מנת להיחשב כחכם יש להתאים עצמנו אליו. זהו ציווי תרבותי זהותי, הטוען טענה אודות העצמי והאופן שבו עליו לנהל את חייו, או למעשה, סוג של אידיאולוגיה.

אפיון נוסף של החכם העולה מהמודל של וובסטר הוא היכולת לרפלקטיביות ולשימוש מושכל בניסיון העבר. גם לאידיאל זה היסטוריה תרבותית ארוכה שניתן לתארה החל מהממרה הידועה שחרותה הייתה על מקדשו של אפולו בדלפי "דע את עצמך ותדע את היקום ואת האלים" (שוורץ, 1999). גרסה מאוחרת של אידיאל זה שאומץ ע"י אפלטון, מופיעה באופן מובלע בתיאוריה הפסיכואנליטית בגרסתה האורתודוקסית. גישה זו, כפי שמתאר אותה שטרנגר (1999), מציבה בבסיסה טענה כי "שיעבוד אנושי נובע מגורמים בלתי-מודעים, ואת החופש מגדילים בעזרת ידיעה עצמית" (עמ' 62). שטרנגר (שם) מוסיף כי "המטפל האורתודוקסי מונחה ע"י העיקרון האפלטוני, לפיו מי שיודע מהו הטוב, פועל על פיו; התנהגות בלתי-רציונאלית נובעת לפיכך מחוסר ידיעה עצמית. בגרות נפשית מושגת ע"י הכרה מלאה של האדם את הלא-מודע שלו עצמו, וע"י פתרון קונפליקטים לא מודעים" (עמ' 62), והדרך האנליטית היא חקירת העבר והשלכה ממנו על ההווה. שטרנגר (1999), מבקר את התפיסה האורתודוקסית בפסיכואנליזה וטוען, כי העיקרון האפלטוני מטעה, מפני שהוא מניח שיש רק דרך נכונה אחת לחיות. הוא טוען כי "המרחב הטיפולי הפסיכואנליטי מציע למטופל את ההזדמנות לעצב עצמו ע"פ תבנית אידיאלית של אדם רגוע, שלו, מהורהר, אבל למטופל יש זכות להעמיד בספק ואף לדחות אידיאל זה" (עמ' 63).

הפנייה פנימה וחקירת העצמי הגיעה לשיאה בעשורים כפי שמתאר הסוציולוג לאש (Lasch, 1991 בתוך טאוב, 1997), וניתן אף לטעון, כי הפופולאריזציה של עקרון זה הביאה להחמצה של כוונתו המקורית של ציווי זה. לבני האדם משמעות גדולה יותר מאשר ישועתה של נפשם הם בלבד טוען הפילוסוף מרטין בובר, הכרת העצמי נועדה למנוע את עיסוק היתר בעצמי ולא להיות מטרה כשלעצמה. האדם מתחיל אומנם עם עצמו, אומר בובר, אך זאת מתוך מטרה בסופו של דבר לשכוח עצמו, ולשקע עצמו בעולם (Buber, 1961 בתוך Yalom, 1980). מטענות אלו עולה כי גם הרפלקטיביות וההסתמכות על ניסיון העבר היא סוג של ציווי תרבותי או אידיאולוגיה.

ציווי הרפלקסיה מופיע לא פעם במרחב התרבותי עם מרכיב נוסף במודל החוכמה של וובסטר (Webster, 2003)- הרגולציה הרגשית. מרכיב זה מתייחס להכרה רגשית, ליכולת להתאים את ההתנהגות לסיטואציה ולהתנהגות שקולה והעדר הצפה רגשית. גם אידיאל זה כלול בתיאוריה הפסיכואנליטית והוא נובע לפי דבריו של שטרנגר (1999) מהמורשת של האסכולה הסטואית בפילוסופיה. בפסיכואנליזה, טוען שטרנגר, מתבטא מודל זה במטאפורת "ההכלה" של ווילפרד ביון (Bion), שגורס כי הנפש הבוגרת יכולה להכיל את תכניה שלה ולעבד אותם. אולם לאחרונה נשמעת בשיח הפסיכואנליטי גם ביקורת על טענה זו. כך לדוגמא טוען הפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס (Phillips), כי "רוב התיאוריה הפסיכואנליטית כיום היא גרסה עכשווית של ספר כללי התנהגות; היא משפרת את הנימוסים הפנימיים שלנו, מייעצת לנו איך צריך להתנהג מבחינה מינית (דבר המכונה בדרך כלל בשם בגרות, או בריאות נפשית, או עצמי שאינו מרוכז בעצמו). מפחיד כמה מהר הפכה הפסיכואנליזה למדע התאוות השקולות וההגיוניות..." (פיליפס, 1996 מצוטט אצל שטרנגר, 1999). את ההסבר לנטייתה של הפסיכואנליזה להעריץ התנהגות שקולה והגיונית רואה שטרנגר, בצמיחתה של תיאוריה זו מהמעמד הבינוני של המאה ה-19, שדאג לכבודו ולהגינותו, חשש לאבדם, ולכן עסק בעיקר בעבודה קשה ונמנע מעיסוק בתאוות ותשוקות. לעומת עמדה זו מציע פיליפס מערכת ערכים אחרת אותה מכנה שטרנגר (2005) - "אפיקוראיות פסיכואנליטית". שטרנגר טוען כי בניגוד לפסיכואנליזה האורתודוקסית שאלתו של פיליפס אינה "כמה בוגר/מאוזן/מתייחס לאובייקט/אינטגרטיבי הוא אדם זה וזה?" אלא "כמה מעניין לחיות את חייו של אדם זה וזה?" ומטרת הטיפול הפסיכואנליטי היא להפוך את האנשים למעניינים יותר עבור עצמם, ולהגביר את יכולתם של האנשים להשתוקק ולא לרסן את תשוקתם (שטרנגר, 2005).

אם כן, בחלק זה ניסיתי להראות כי ניתן לראות בחוכמה במובנה האישי כפי שמציג אותה וובסטר (ושדומה לדמותו של האדם המפותח והבשל מבחינה פסיכולוגית), אידיאולוגיה או מערך רעיוני מסוים אשר מובנה תרבותית, מאופיין בזמניות היסטורית, ומקודם ע"י קבוצות תרבותיות מסוימות. טענה זאת נשמעת בצורה צלולה ע"י הפסיכואנליטיקאי המרקסיסטי ג'ואל קובל (Kovel) שאומר כי: "within our culture, introspection signifies participation in a particular class and social relation.I am not saying that working-class people do not develop insight, but for them to do so in analysis means pursuing an activity foreign to their experience of the world." (Kovel, 1988 בתוך Pfister, 1997). טענה זו הולכת צעד אחד הלאה מעבר להנחה כי החוכמה כפי שמוצגת ע"י וובסטר (Webster, 2003) היא מבנה תרבותי. טענה זו מדגישה את השימוש הכוחני שעשה מעמד חברתי מסוים באידיאולוגיה זו. חוקר התרבות פיסטר (Pfister) מוסיף, כי הפראקטיקות הפסיכואנליטיות של תובנה ואינטרוספקציה היו בשימוש המעמד הבינוני והגבוה על מנת לבנות את זהותם ולבסס ערך נעלה על בני מעמד הפועלים, ערך שמסתמך על "עומקו" של העצמי. פער בין מעמדי זה מודגם במחזהו של טנסי וויליאמס, חשמלית ושמה תשוקה (Williams, 1947 בתוך Pfister, 1997). המאבק שמוצג במחזה בין סטנלי קובלסקי ובין בלאנש דיבואה אינו רק מאבק בין המינים, אלא גם מאבק בין מעמדות. בלאנש מייחסת ערך זהותי רב לאמוציונאליות שלה, לשבריריותה ולעומק הרגשי שמאפיין את מעמדה, ואילו סטנלי אינו מוכן לקבל מאפיינים אלה בטריטוריה הביתית שלו. הוא רואה בהם תפיסות שזרות לדרך בה הוא רואה את חייו.

מקומו של "הפסיכולוגי" בבסיס החוכמה ובבסיס סגנונות האהבה שבמתאם עמה :

אציג עתה ניסיון לשלב את אידיאולוגיית החוכמה ואת אידיאולוגיית סגנונות האהבה הקשורים אליה במערכת כוללת של תפיסת עולם אשר ניצבת בבסיסם, או באידיאולוגיית בסיס שמנחה את החשיבה שעל בסיסה צומחים מודלים אלה. תפיסת עולם היא אידיאולוגיה כוללנית במיוחד (Lee, 1998), ובחלק זה אבקש לטעון כי מודל החוכמה של וובסטר (Webster, 2003), מציג את מימד תפיסת העצמי והתפתחות העצמי בה, ואילו סגנונות האגפה והארוס (Lee, 1988), מציגים את מימד מערכות היחסים הרומנטיות בה, אשר נובע מאותו מקור. מהי התפיסה המרכזית בבסיס השקפת עולם זו? המושג המרכזי שמכונן את תפיסת עולם זו הוא "הפסיכולוגי" (The psychological). "הפסיכולוגי" במובנו היומיומי והעכשווי, מתאר את החלק העמוק ביותר של אישיותנו, החלק המורכב ביותר והאינדיבידואלי ביותר של חווית העצמי שלנו, אך ניתן גם להתבונן על רעיון זה בפרספקטיבה היסטורית ולראות אותו כמעוצב תרבותית, כלכלית ומוסדית (Schnog, 1997). כך לדוגמה, חוקר התרבות וויליאמס (Williams) רואה את "הפסיכולוגי" כ - "great modern ideological system" (Williams, 1978 בתוך Pfister, 1997). טענה זו יוצאת נגד ההנחה הרווחת ש'הפסיכולוגי' הוא קטגוריה אוניברסאלית בעלת קביעות היסטורית להסבר של אופי, מוטיבציה והתנהגות (Vernant, 1991 בתוך Pfister, 1997). טענה זו גם רואה בעצמיות הפסיכולוגית (Psychological selfhood), מערכת שמובנית בצורה תרבותית ומכוונת צורות חשיבה, התבוננות ויחס כלפי העצמי והזולת, עד כדי הפיכתם למרכיבי חשיבה יומיומיים, 'קומון-סנסיים' (Pfister, 1997). השפה הפסיכולוגית של המאה ה-20 מושתת על מספר אמיתות ומושגים מקובלים: ראשית, מערך המושגים שמתאר את העצמי הפנימי ותפקודו או אי תפקודו: אגו, לא מודע, הדחקה וכו'. שנית, מבנה ה'מיינד' נתפס בצורה של חלקים מודעים, רציונאליים ולעומתם, חלקים לא מודעים, דחפיים. ולבסוף, "הפסיכולוגי" מניח מערך התפתחות אישיותי שמתקדם פרוגרסיבית דרך שלבים פסיכו-סוציאליים, ושיטת טיפול או שינוי שמבוססת על שיחה עם איש מקצוע מיומן, שבה למרבית בעיות ההווה יש אטיולוגיה משפחתית. כמו כן מציעה התפיסה הפסיכולוגית אפשרות לשינוי או שיפור אישי (Schnog, 1997). פיסטר (Pfister, 1997) מציין, כי לא מעט אנתרופולוגים הדגימו זה מכבר כיצד התרבות המערבית עסוקה באספקטים הפסיכולוגים של העצמיות במידה רבה יותר מתרבויות שאינן מערביות. ניתן אף לטעון, כי העיסוק המערבי בעצמי הביא חלק מהחוקרים לטענה כי העצמי הוא מרכיב הכרחי של הסובייקטיביות בתרבות המערבית (לדוגמה: מיטשל, 2003), אך מאידך, קיימות טענות כי העצמי הפסיכולוגי העמוק והנפרד של התרבות המערבית הוא מבנה תרבותי, תוצר של שלוש מאות או ארבע מאות השנה האחרונות בתרבות המערבית, ולקיומו פשוט יש משמעות אדפטיבית בתרבות זו (Engler, 2003).

קיים הבדל משמעותי בין דמותו הקלאסית של החכם אותה מציג שלנגר (2000), ובין דמות החכם העכשווי שמתואר ע"י וובסטר (Webster, 2003). החכם של שלנגר מופיע כשמבטו מופנה אל עבר החוץ, אל עבר העולם בו הוא חי, ועושה מאמץ להתאים עצמו לעולם זה. אין הוא עסוק בחקירה פנימית או ברפלקסיה אודות רגשותיו ועולמו הפנימי, אלא פשוט פועל בהלימה עם טבע הדברים אותו הוא תופס כ"טבעי". שלנגר (2000), מציג מספר דמויות ספרותיות בנות זמננו אשר מגלמות את דמותו של החכם כפי שהוא תופס אותו. אחת מהן היא גיבורה של נובלה מאת אלכסנדר סולז'ניצין (1963), "יום אחד בחיי איוואן דניסביץ'", עציר בגולאג הסובייטי אשר מכונה שוחוב. ע"פ שלנגר, אותו אדם מגלם את דמות החכם, עקב חיים בהתאמה מלאה ותוך קבלה סטואית של המצב בגולאג אליו נשלח. הנובלה, כשמה, מתארת יום בחייו של אותו שוחוב, יום אשר מלא פעילויות מבוקר עד ערב ובו החשיבה היא כיצד לפעול מחד בהתאם לחוקי הגולאג, ומאידך, כיצד לדאוג לעוד מעט שינה, לחם או בגד על מנת לשרוד. יומו של שוחוב גדוש בפעולה ובניסיון להתמודד עם טבעו של העולם בו הוא נמצא (ועבורו העולם הוא הגולאג, וחוקי הטבע של עולם זה הם חוקיו של הגולאג). דמות נוספת אותה מציג שלנגר היא זורבה היווני. מעניין לראות כי גם כאן שמו של הספר מרמז על דרך תיאורה או הווייתה של הדמות. שמו של הספר בתרגום החדש ע"י אמיר צוקרמן (קאזאנצאקיס, 1999) הוא "חייו ומעלליו של אלכסיס זורבס". הדגש כאן הוא על מעלליו של אותו זורבס, הווה אומר פעולותיו וקורותיו ולא על חיבוטי נפשו, או חומרים כגון הרהורים, חלומות או פנטזיות, שמרכיבים את "הפסיכולוגי". גם זורבה כשוחוב פועל, חווה ונמצא בממשק גבוה עם העולם בו הוא חי. את דמותו מלווה דמותו של המספר שמוצגת כמנוגדת לדמותו של זורבה, ומייצגת את האדם ה"פסיכולוגי", המתבונן, המהרהר והרפלקטיבי.

אם כן, בבסיס דמותו של החכם אותו מציג וובסטר (Webster, 2003) עומד העצמי הפסיכולוגי, העצמי המודע לעצמו, המודע לרגשותיו ושיודע לווסתם, הרפלקטיבי, העצמי שנוקט - כפי שהמשיג זאת חוקר התרבות פיליפ ריף (Rieff, 1966 בתוך אילוז, 2002), "גישה של מדען, כשהוא עצמו משמש נושא המחקר העיקרי" (עמ' 193). זהו עצמי שרצונו הוא ב"חוויה" והוא פתוח אליה על מנת להעשיר את "העצמי", להרחיב את אפשרויותיו, להעמיקו. עצמי ששואף להתנסות, לצמוח ולהתפתח. עצמי שרואה חשיבות רבה בעצם עצמיותו. אין הדבר בה לרמוז על אגוצנטריות מצידו, אלא על מרכזיותה של חווית העצמי הפסיכולוגי בסובייקטיביות של דמות זו. החשיבות שניתנת ל"פסיכולוגי" מגיעה לשיאה בדמות החכם אותה הוא מציג. זהו שיא התפתחותי של הערוץ הפסיכולוגי.

אשוב עתה אל סגנונות האהבה של לי (Lee, 1988). כפי שהראיתי קודם לכן, הסגנונות שנמצאו בקשר במידה הרבה ביותר עם מודל החוכמה של וובסטר בכלל המדגם היו "ארוס", "אגפה", "סטורגיי". בקרב קבוצת הגבוהים במדד החוכמה בני הבגרות הצעירה הסגנונות אשר היו במתאם עם החוכמה היו ארוס ואגפה ובמידה מסוימת הסגנון המאני (עם חלק ממרכיבי החוכמה). בקרב קבוצת הגבוהים במדד החוכמה בני תקופת הבגרות האמצעית ואילך הסגנונות שנמצאו במתאם עם החוכמה היו האגפה והסטורגיי. אלו הם סגנונות אשר מקושרים בצורה הרבה ביותר לפעולה ע"פ חוויות פנימיות או צו פנימי, ופחות מכך ע"פ נורמות או מודלים התנהגותיים חברתיים לכאורה כסגנון ה"פראגמה" לדוגמה (Neto et al., 2000). הם גם אלו, אשר מקושרים בצורה הרבה ביותר לעצמי ה"פסיכולוגי", אשר עומד גם בבסיס מודל החוכמה של וובסטר. לכאורה, ניתן לראות בברור מדוע סגנונות הארוס והמאניה הינם סגנונות שנובעים מתוך העצמי הפסיכולוגי. בשניהם ניתנת מרכזיות רבה לרגשות וצרכים אישיים, פסיכולוגיים. בשניהם ניתן מקום מרכזי לתשוקה, ובמאניה, בנוסף לכך, רואים אנו גם צרכי תלות והזנה חזקים ומשמעותיים. כמו כן, שני סגנונות אלו הציגו את הרמות הגבוהות ביותר מבין ששת סגנונות האהבה במודעות עצמית, הווה אומר העיסוק בחלקים הפנימיים והלא ציבוריים של העצמי כדוגמת רגשות (Neto, 1993). אך מדוע ניתן לראות גם בסגנון האגפה, אשר הינו האלטרואיסטי ביותר מבין הסגנונות, סגנון אהבה שמוקדו הוא "הפסיכולוגי"? ע"פ לי (Lee, 1988), סגנון האגפה הוא קומבינציה של סגנון ה"ארוס" וסגנון ה"סטורגיי". הוא סגנון ארוטי בבסיסו, שבו הכוח הארוטי מרוסן ע"י סגנון ה"סטורגיי", הסגנון החברי והשקט. סגנון זה מכוון מחדש את הכוח הארוטי ששואף לאיחוד מלא עם אובייקט ההתאהבות אל עבר התמסרות ודאגה עמוקה לבן או לבת הזוג (Lee, 1998). בעקבות מחקריו אודות סגנונות האהבה מציג לי (Lee, 1988), פרופילים של אותם אלה שמשתמשים בסגנון מסוים. אין הוא מציג את סגנון האגפה עקב נדירותו, אך הוא מציג סגנון אותו הוא מכנה "סטורגיי-ארוס" שקרוב מאוד לסגנון האגפה ולכן אשתמש בתיאורו. כיצד מתוארים האוהבים אשר מחזיקים בסגנון זה? אוהבים בסגנון זה חשים כי ילדותם הייתה בעלת משמעות. בין אם הייתה מאושרת ובין אם לאו הם "למדו ממנה" (מירכאות במקור, ר.א.). הם "השלימו עם עצמם" ("They have 'come to terms with themselves'"- שוב מירכאות במקור, ר.א.), והם רואים באקט האהבה חיוני לחיים בוגרים ולהגשמה עצמית, בין אם האהבה שהם נותנים זוכה למענה ובין אם לאו. כמו כן, ישנו דגש מועט על אינטימיות מינית בסגנון זה, ולעומת זאת רגשות חמים ועדינים זוכים להערכה רבה. דמות זאת, של האוהב בסגנון ה- "סטורגיי-ארוס" דומה מאוד לדמות האדם שמקדמת האידיאולוגיה הפסיכולוגית המקובלת (שניזונה מהתיאוריה הפסיכואנליטית). החשיבות שניתנת לתקופת הילדות והיחס אליה כאל "משמעותית" לחיים, וכאל משהו ש"ניתן ללמוד ממנו", היא הד לתיאוריה הפסיכואנליטית שמייצגת את האידיאולוגיה הפסיכולוגית. כמו כן, השאיפה לשלמות עצמית, ובחינת יחסי האהבה מתוך פרספקטיבה של "בגרות אישיותית" ו-"הגשמה עצמית", גם הן דוגמאות למטאפורות ששייכות למערכת האידיאולוגית של "הפסיכולוגי". כמו כן הגישה ליחסי מין של המחזיקים בסגנון ה-"סטורגיי-ארוס" רגועה למדי, ונמצאת בהתאמה גבוהה להנחה סמויה של הגישה הפסיכואנליטית. הפסיכואנליזה, ע"פ שטרנגר (1999), טוענת באופן לא מפורש, כי "האדם הבוגר אינו עסוק מדי במין, ואינו חש כפוי לפעול לפי משאלותיו המיניות. במקום זאת, הוא או היא צריכים להיות מסוגלים לוותר על מין, ולהיות עסוקים בעיקר במרכיב הזוגיות של מערכת היחסים", (עמ' 69). יותר מכל סגנון אחר, מייצגים אוהבים אלו גילומה של אידיאולוגיית "הפסיכולוגי" באישיותם, ובתפיסת העצמי שלהם. ממצא נוסף שרלוונטי לנושא זה עולה ממחקר אודות קורלטים אישיותיים ואקזיסטנציאליים שונים עם סגנונות האהבה (Prasinos & Tittler, 1984). במחקר זה נמצא, כי סגנון האגפה הציג את הכמות המרבית של קורלציות עם פרמטרים שונים של "בריאות נפשית", לדוגמה הערכה עצמית (Self esteem) וכוחות אגו (Ego strength). החוקרים מסבירים ממצאים אלו בכך שיש ראשית לקבל את עצמך ולהעריך עצמך על מנת לקבל אחרים (ההסבר למתאם עם ההערכה העצמית), וכן בכך שנדרשת תפישת עצמי יציבה על מנת לאהוב וכדי למנוע את החששות מאובדן זהות והיבלעות (ההסבר למתאם עם כוחות האגו). הם אף מצטטים את הפסיכולוג רולו מאי שטוען כי "In order to give of oneself, one must first have a self to give" (May, 1953 בתוך Prasinos & Tittler, 1984). אל מול טענות אלו מעניין לשים לב למחאתה של הפילוסופית סוזן סונטאג (Sontag), אודות היעדר הביקורות מספקת מצד ציבור האינטלקטואלים האמריקאי בזמן הטבח בבוסניה, לדבריה "All that makes sense is private life. Individualism, and the cultivation of the self and private well being - featuring above all the ideal of 'health' - are the values to which intellectuals are most likely to subscribe", (Sontag, 1995 בתוך Pfister, 1997). מכך עולה, כי בבסיס מודל החוכמה של וובסטר ובבסיסן של אידיאולוגיות האהבה שקשורות אליו עומדת אידיאולוגיית בסיס אחת שהיא האידיאולוגיה הפסיכולוגית, שבין מושגיה ניתן למנות את העומק הפסיכולוגי ואת האינדיבידואליות הפסיכולוגית. הן מודל החוכמה של וובסטר שניתן לראות בו גם ייצוג לאדם הפסיכולוגי המפותח והבשל והן סגנונות האהבה שנמצאים במתאם עימו, מתבססים על תמונת עולם שבה לעצמי הפסיכולוגי מקום מרכזי, שבה הבנתו של עצמי זה היא פעולה רבת חשיבות, ושבו קיימת חשיבות להבנת אירועי העבר ההתפתחותיים על מנת לשפר את ההתמודדות עם ההווה. כמו כן, התפתחותו והעשרתו של העצמי היא מטרה לשאוף אליה, וקיימת חשיבות רבה לפעולה של העצמי ע"פ מניעים פנימיים ובהתאמה לרגשות פנימיים, חבויים, אותם יש לגלות, ותוך ויסות "בוגר" שלהם.

אם כן, הראינו כי ה"פסיכולוגי" הוא הגורם המרכזי שעומד בבסיס החוכמה וסגנונות האהבה שנמצאו בקורלציה במחקר זה. ניתן לטעון כי ה"פסיכולוגי" הוא הגורם שמנחה את פעילותם בתחום פיתוחו של העצמי ובתחום האהבה. אך אם נניח לעת עתה לתפיסתו של ה"פסיכולוגי" כאידיאולוגיה או כמושג שמובנה תרבותית ונתייחס אליו במסגרת מערכת השיח הפסיכולוגית עצמה ולא מבעד לפריזמה תרבותית-סוציולוגית הרי שמעניין יהא לבחון כיצד אותו "פסיכולוגי", או אם להשתמש במושג נגיש יותר, כיצד אותו עצמי פועל בדרך שמובילה לחוכמה ולאהבה באופן מסוים. באילו כוחות או מוטיבציות מרכזיות הוא משתמש בדרכו?

הכרת תודה | תקציר | מבוא | חוכמה במובנה הרחב התיאוריה של הקבוצה הברלינאית | חוכמה אישית הפרדיגמה הברלינאית | מודל החוכמה של וובסטר | אהבה רומנטית ע""פ לי והאופרציונאליזציה של הנדריק והנדר� | מושגים קרובים ונוספים אליהם אתייחס בעבודה | אינטגרציה בין המושגים | השערות המחקר | הליך | אוכלוסיה | כלי המחקר | השערה ראשונה | השערה שניה | בחינה נוספת של ההשערות אודות סגנון המאניה והסטורגיי תו | הבדלים בין המינים | הערה מקדימה | מבוא קצר לדיון | החוכמה כיכולת פרקטית | חוכמה וסגנונות אהבה כאידיאולוגיות המשולבות יחדיו בתפי | תשוקה והתמסרות, ארוס וטרנסצנדנציה ניתוח מוטיבציוני של | סיכום | מקורות |