פרויקט המדגם - השערת דפוס הזמן השונה - השפעת הערכה עצמית ואחריות אישית על חרטה עקב פעולה מול חוסר פעולה

גילוביץ' ומדבק טענו שייתכן וההבדל בתוצאות המחקרים נובע מכך שעוצמת החרטה משתנה באופן שונה לגבי פעולות, החרטה היא חזקה מאוד בטווח הקצר אולם היא דועכת מהר. לגבי חוסר פעולה, החרטה היא חלשה יותר בטווח הקצר אולם היא דועכת בקצב איטי, או ייתכן שהיא אף מתגברת בטווח הארוך. לבדיקת הטענה (בניסוי השלישי והרביעי; Gilovich & Medvec, 1994), ניתן לנבדקים סיפור שבו התוצאה היא זהה (תוצאה שלילית), אולם הבחירה של אחד הייתה פעולה ואילו הבחירה של אחר הייתה חוסר פעולה. הנבדקים נשאלו מי לדעתם יתחרט יותר לאחר שילמדו על תוצאות בחירתם, לאחר מכן הם נשאלו מי יתחרט יותר לדעתם בטווח הארוך. גם במערך בין נבדקי וגם במערך תוך נבדקי התוצאות היו זהות: 76% טענו שהחרטה על הפעולה תהיה רבה יותר בטווח הקצר, ואילו 63% טענו שהחרטה על האי פעולה תהיה גדולה יותר בטווח הארוך.

בבדיקה נוספת (ניסוי חמישי) התבקשו נבדקים מבוגרים לחשוב על הדברים עליהם הם מתחרטים יותר מכל (פעולה / חוסר פעולה) גם בשבוע האחרון וגם כאשר הם חושבים על כל חייהם. התוצאות הראו שכאשר דובר בזמן הקצר, אף אחת מסוגי החרטות לא התבלטה (53% טענו שהם מתחרטים יותר על דברים שלא עשו!), לעומת זאת בזמן הארוך, 84% טענו שהם מתחרטים יותר על מה שלא עשו.

גילוביץ' ומדבק הציעו מספר מנגנונים להסבר הדפוס שהתגלה במחקריהם. כאשר באופן עקרוני ניתן לחלקם לשני סוגים: גורמים המפחיתים את החרטה על דברים שנעשו וגורמים המגדילים את החרטה על דברים שלא נעשו.

גורמים המפחיתים את החרטה על פעולות

אנשים עושים דברים ממשיים על מנת להקל על החרטה שהם חשו על מעשיהם, מה שהם עושים פחות במקרה של חרטה כתוצאה מחוסר מעש. תופעה זו נבדקה גם במחקר אחר, זה של זילנברג ועמיתיו, אשר בדקו זאת באמצעות סדרת טלויזיה הולנדית, שבה ניתנת הזדמנות למישהו לבקש סליחה (Zeelenberg, van der Pligt & Manstead, 1998).
אנשים מתמודדים עם החרטה בצורה מנטלית, שכן נוצר לחץ להפחתת הדיסוננס שנוצר בעקבות תוצר שלילי של בחירה שנעשתה באופן חופשי. דרך אחת לעשות זאת היא להכיר במעין "נקודת אור": להכיר בכאב אולם לטעון שלחוויה היה פאן חיובי, כגון זה שנלמד משהו להבא. אולם יש גם דרכים אחרות, כאשר באופן כללי ניתן לראותן כמתן הערכת יתר של אספקטים יחסית חיוביים. גם במקרה זה נראה שחשיבה מעין זו מתרחשת יותר במקרה של פעולות מאשר במקרים של חוסר פעולה (Gilovich, Medvec & Chen, 1995).

גורמים המגדילים את החרטה על חוסר פעולה

חרטות רבות על חוסר מעש נובעות מחוסר היכולת שלנו להתגבר על הפחד כאשר "רגע האמת" מגיע. פחדים אלו אשר לוחצים מאוד ברגע ההכרעה, ייתכן ויעלמו במשך הזמן. כך שככל שעובר יותר זמן, אנו משתכנעים שהיינו יכולים לעשות זאת ממש בסדר, במילים אחרות קל להיות בטוח בעצמך כאשר מתרחקים יותר מהרגע האמיתי. נטייה שכזו תייצר יותר חרטה על דברים שלא נעשו במשך הזמן (Gilovich, Kerr & Medvec, 1993). בנוסף ניתן לומר אולי באופן כללי שכוחות המגבילים את האדם מלפעול פחות בולטים במשך הזמן מאשר כוחות הדוחפים לפעולה.
ישנו הבדל מהותי במשוב שמקבלים לאחר פעולה לעומת לאחר חוסר פעולה. תוצרים של הפעולה הם סופיים, הם התרחשו במציאות, לעומתם התוצרים של חוסר הפעולה נוטים להיות מוגבלים רק מכוח הדימיון, לכן באופן פוטנציאלי, אינסופיים. כך שהבדל זה נוטה לגדול במשך הזמן, שכן נוטים להוסיף אלמנטים, תוצרים שהיו יכולים להיות לחוסר הפעולה וככל שהרשימה גודלת, כן גודלת החרטה.
הנטייה של אנשים לזכור טוב יותר מטלות ומטרות לא גמורות מאשר מטרות ומטלות שהם סיימו, תופעה הידועה בשם אפקט זייגרניק ("Zeigarnik Effect"), כך באופן דומה יש הקבלה רבה בין מטלות לא גמורות ובין חוסר פעולה, שכן הרבה מהדברים אותם אנו לא עושים ומתחרטים על כך, אנו יכולים להתחיל לעשות (כמו למשל ללמוד שפה), זאת בניגוד לפעולות שגורמות לחרטה. כך שהתדירות של החרטה על חוסר פעולה גוברת כל פעם שאנו חושבים על כך (Savitsky, Medvec & Gilovich, 1997).