אפקט הפועל?

בניגוד לגישה שתוארה קודם, שעסקה בהשפעה של הציפייה לחרטה כמשפיעה על קבלת החלטות, רוב הגישה הפסיכולוגית עסקה בחרטה שלאחר ההחלטה ובייחוד בשאלה האם אנשים חשים חרטה רבה יותר בעקבות פעולות או בעקבות חוסר פעולה שלהם. גישה זו החלה במחקריהם של כהנמן וטברסקי , שבהם יצרו מודל תיאורי של קבלת החלטות (ה- Prospect Theory) אשר אחד ממאפייניו החשובים היה שבחירות מוערכות כלפי נקודת התייחסות (Kahneman & Tversky, 1979, 1982).

כהנמן וטברסקי טענו, שלעיתים נקודת ההתייחסות היא הסטאטוס קוו, אולם בהרבה מקרים אחרים נקודה זו נקבעת ע"י אירועים מדומיינים. לדוגמא, הם הציגו לנבדקים את המצב ההיפוטטי הבא: "יוסי ואבישי היו אמורים לטוס בטיסות שונות שנקבעו לאותו זמן. שניהם נוסעים באותו רכב אל שדה התעופה ונתקעים בפקק שמעכב אותם כך שהם מגיעים לשדה התעופה שלושים דקות לאחר שהמטוסים היו צריכים לצאת. ליוסי נאמר שהטיסה שלו יצאה בזמן, לאבישי נאמר שהטיסה שלו התעכבה, והמריאה רק חמש דקות לפני כן. מי מהם מרגיש יותר מתוסכל?". למרות שהתנאים האובייקטיבים הם זהים, כלומר שניהם הפסידו את הטיסה, אבישי נתפס כמרגיש תיסכול רב מיוסי (Kahneman & Tversky, 1982).

כהנמן וטברסקי טענו, שבאופן כללי החוויות של תסכול או הנאה מאירוע יכולים להיות תלויים במציאות מדומיינת, שקובעת את נקודת ההתייחסות אליה משוות המציאות. נראה גם, שישנם אילוצים ריאליסטיים למציאות מדומיינת שכזו, שאם לא כן לא היה נוצר ההבדל. כך נראה שהדמיון נשלט ע"י חוקים מסוימים וחוקים אלה משפיעים על תפיסתנו את המציאות, ע"י כך שהם שולטים על האלטרנטיבות שכנגדם המציאות משוות (Kahneman & Tversky, 1982).

בדוגמא הנוספת (המפורסמת יותר), שהוצגה בפני הנבדקים, ישנה כבר התייחסות ישירה לחרטה: "ליוסי מניות בחברה א'. במשך השנה הוא שקל לעבור לחברה ב', אולם הוא החליט נגד המעבר ובסופה של השנה למד שהפסיד כתוצאה מכך 1200$. לאבישי מניות בחברה ב'. במשך השנה הוא שקל לעבור לחברה א' והוא אכן החליט לעבור. בסופה של אותה שנה הוא למד שהפסיד כתוצאה מהמעבר 1200$. מי מהם ירגיש חרטה גדולה יותר?"

גם בדוגמא זו מוסכם על רוב האנשים שאבישי ירגיש חרטה גדולה יותר (למרות שהמצב האובייקטיבי שלהם זהה). כהנמן וטברסקי הסבירו, שכנראה קל יותר לדמיין שאבישי לא היה עושה את הפעולה מאשר לדמיין את יוסי עושה אותה (Kahneman & Tversky, 1982). זו הטענה בבסיס תיאוריית הנורמה (Kahneman & Miller, 1986), שיותר קל לדמיין מציאות אלטרנטיבית לאירועים שנתפסים כפחות "נורמליים", ו- Kahneman & Miller טענו שהפעולות נתפסות כפחות "נורמליות" מאשר חוסר פעולה.

התוצאה הנ"ל, שלעיתים כונתה "אפקט הפועל", שוחזרה במספר מחקרים (Kahneman & Miller, 1986; Landman, 1987; Gleicher et al., 1990), אולם נראה שתוצאה זו הנה בעייתית, משום שמחקרים אחרים הצביעו על ההפך בדיוק ונבדקיהם דיווחו שהם חשים חרטה רבה יותר דווקא על דברים שלא עשו (Kinnier & Metha, 1989; Hattiangadi, Medvec & Gilovich, 1995) .

במחקר של הטיאנגדי לדוגמא, נשאלו אנשים מה הם היו עושים אחרת אם היה ניתן להם לחיות את חייהם מחדש? � 54% מהנבדקים יצרו היגדים המשקפים חרטה על חוסר פעולה, כגון חוסר השלמה של לימודים, חוסר הדגשה של יחסים חברתיים, חוסר אסרטיביות במצב מסויים וכדומה. רק 12% מתוך ההיגדים הללו ניתן היה לסווגם כחרטה על פעולות, זאת כגון נישואין מוקדמים מדי או פעילות שהזיקה לבריאות (שתיית יתר של אלכוהול, עישון וכדומה) (Hattiangadi et al., 1995).

באופן דומה, במחקר של גילוביץ' ומדבק , אנשים נשאלו "כאשר את/ה מסתכל/ת לאחור לחוויות בחייך וחושב/ת על אותם הדברים עליהם את/ה מתחרט/ת , על מה את/ה מתחרט/ת יותר � על הדברים שעשית ומצטער/ת שעשית אותם או על אותם דברים שלא עשית ורצית לעשות?", 75% מהנשאלו טענו שהם הרגישו חרטה רבה יותר דווקא על הדברים שהם לא עשו (Gilovich & Medvec, 1994).

תקציר | חרטה | אפקט הפועל? | השערת דפוס הזמן השונה | ספקנות מאוחרת | הערכה עצמית ואחריות | סקירה של המחקר הנוכחי | השערות המחקר | נבדקים | כלים | ניתוחים סטטיסטיים | אפיון המדגם | השערה ראשונה | השערה שנייה | השערה שלישית | השערה רביעית | החרטה בטווח הקצר | החרטה בטווח הארוך | דפוס זמנים שונה? | הערכה עצמית ואחריות | סיכום | מקורות |