תהליכי פיוס – איך מרפאים יחסים שנפגעו?

ד"ר נורית שנבל - 4/5/2010

בשנים האחרונות הולכת וגוברת – הן בשדה הפסיכולוגיה החברתית והן מחוצה לו– המודעות לכך כי כדי "לרפא" (מלשון "הילינג") את היחסים בין צדדים יריבים יש לטפל באספקטים הרגשיים הכרוכים בקונפליקט ביניהם. המושג "פיוס", שהינו חדש יחסית בפסיכולוגיה חברתית, משקף הבנה זו. כך, מעבר ליישוב ופתרון קונפליקטים, מונחים המתרכזים באספקטים המוחשיים וה"רציונליים" של הקונפליקט (למשל, ניהול משא ומתן שמטרתו להגיע להסכם בנוגע לחלוקת המשאבים המוחשיים, כגון כסף או אדמה, שעליהם מתחרים היריבים), פיוס מצריך גם סיפוק של צרכים רגשיים עמוקים והסרת המחסומים הרגשיים המפריעים לקיום יחסים הרמוניים.

מודעות זו משתקפת בתופעות חברתיות כגון השימוש הגובר בהתנצלויות פומביות (למשל, התנצלותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני על הסבל שנגרם ליהודים מידי הכנסיה הקתולית, ההתנצלות של נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון על אי-מניעת רצח העם ברואנדה). תופעה חברתית רלבנטית נוספת היא מיסוד של גישות המתמקדות במילוי הצרכים הרגשיים של הצדדים המעורבים במקום בהענשת הפושעים בלבד (למשל, ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה שהחליפה את ההליך הפלילי הרגיל במתן אפשרות לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות על אשמתם, או פרוצדורות של "צדק מאחה" המחליפות את ההליך הפלילי בהליך של גישור בין מבצעי העבירה לקורבנותיהם באמצעות מפגש או סדרת מפגשים מונחים ביניהם).

בתחום הפסיכולוגיה החברתית מודעות זו משתקפת בעניין גובר במעגל ההתנצלות-סליחה (למשל, בהשלכות החברתיות והפסיכולוגיות של השימוש בו) ובמושג הפיוס (בשונה, כאמור, מהמושגים של יישוב או פתרון קונפליקטים). תיאוריות מוקדמות יותר בפסיכולוגיה החברתית, אשר הושפעו מתיאוריות שהינן כלכליות ביסודן כמו תורת המשחקים, הניחו כי היריבים בקונפליקט הם "סוכנים חברתיים" רציונליים המונעים על ידי המוטיבציה למקסם את תועלותיהם (כלומר, להרוויח כמה שיותר). בניגוד לכך, תיאוריות עכשוויות מתמקדות במניעים פחות "רציונליים" כגון השאיפה להתנקם ביריב או להימנע מרגשות אשם כלפיו (גם אם הדבר גורם בסופו של דבר להקטנת התועלות). החשיבות של התיאוריות הנוכחיות והמחקר שהן מעוררות נובעת מכך שהן עשויות לסייע הן לאינדיבידואלים והן לקובעי מדיניות להבין את הדינמיקה הכרוכה בקונפליקטים ולהצביע על דרכים אפקטיביות להפחית אותם ולקדם יחסים הרמוניים יותר בין יריבים לשעבר.

למשל, משא ומתן עשוי להיות פורה יותר אם הצדדים המעורבים יביאו בחשבון את הצורך של היריבים להסיר איומים פסיכולוגיים או סמליים על הזהות שלהם; לדוגמה, יריבים עלולים להימנע מפשרה לא בגלל הויתור על משאבים כשלעצמו, אלא בגלל החשש להיתפס כ"רשעים" (כי עצם הויתור יכול להתפרש כהודאה באשמה) או כ"פראיירים" (כי עצם הנכונות לותר על משהו שאמור להיות שלך עלולה להתפרש כחולשה).

מודל הפיוס מבוסס הצרכים, אשר פותח ע"י ד"ר נורית שנבל ופרופ' אריה נדלר מאוניברסיטת ת"א, מציע כי בעקבות אפיזודה של פגיעה, נוצרים חסכים אסימטריים במשאבים הרגשיים של קורבנות ותוקפנים וכי חסכים אלה, המאיימים על מימדים ספציפיים בזהות של הקורבנות והתוקפנים, חוסמים את הדרך ליחסים הרמוניים. באופן ספציפי, המודל מציע כי קורבנות חשים פגיעה בתחושת האוטונומיה, השליטה, הכוח, הגאווה והכבוד שלהם ואילו תוקפנים חשים פגיעה בדימוי המוסרי שלהם (כלומר, המידה שבה הם נתפסים על ידי חברים אחרים ב"קהילה המוסרית" אליה הם משתייכים כאנשים מוסריים). כתוצאה מכך, קורבנות חשים צורך מוגבר בהשבת תחושת הכוח שלהם ואילו תוקפנים חשים צורך מוגבר באישוש הקבלה החברתית שלהם, כלומר – הם רוצים לוודא שהם אהובים ומקובלים על הסובבים אותם. זאת מכיוון שהסנקציה החברתית המופעלת על מי שהפרו את הנורמות המוסריות המקובלות בקהילה שאליה הם משתייכים הינה הוקעה ונידוי חברתי (דוגמה לכך הינה האמברגו שהוטל על דרום אפריקה בעקבות מדיניות האפרטהייד).

מודל הפיוס מבוסס הצרכים מציע עוד כי "עיסקת חליפין" שבאמצעותה כל אחד מהצדדים מספק את הצורך הרגשי של יריבו (ובכך מסיר את האיום על הזהות שלו) תקדם את נכונותם של שני הצדדים לפיוס. במילים אחרות, אם תוקפנים יעבירו מסר של העצמה לקורבנות ואילו קורבנות יעבירו מסר של קבלה לתוקפנים, נכונותם של שני הצדדים להתפייס תגבר. מכניזם (מנגנון) חברתי מרכזי שבאמצעותו מתבצעת "עיסקת חליפין" כזו הינו מעגל "ההתנצלות-סליחה". כאשר התוקפן מתנצל בפני הקורבן, הוא בעצם מודה בקיום "חוב מוסרי" בפניו. בעקבות ההתנצלות, גורלו של התוקפן נמצא בידי הקורבן, אשר יכול להחליט האם לדחות את ההתנצלות או לקבלה (ובכך "למחוק" את החוב). משום כך, התנצלות מעצימה את הקורבן ומספקת את הצורך שלו בכוח. לעומת זאת, כאשר הקורבן סולח לתוקפן, הוא מאשר בכך שלמרות מעשיו הפוגעניים עדיין ניתן לחוש כלפיו אמפתיה, להבין – גם אם לא להצדיק – את מניעיו למעשה הפגיעה או את רגשותיו הקשים (בושה, אשמה) בעקבות המעשה, ולקבל אותו מחדש לקהילה המוסרית.

הצעות אלה של המודל נבדקו בסדרה של ניסויים אמפיריים, הן במסגרת יחסים בין-אישיים והן במסגרת של יחסים בין-קבוצתיים. למשל, באחד הניסויים נמצא כי בהתייחס לקונטקסט (הקשר) של השואה נבדקים יהודים הביעו צורך גבוה יותר בכוח ואילו נבדקים גרמנים הביעו צורך גבוה יותר בקבלה. בנוסף, נבדקים יהודים הביעו נכונות גבוהה יותר לפיוס עם הגרמנים בעקבות מסר של העצמה מצד נציג גרמני מאשר בעקבות מסר של קבלה. לעומת זאת, נבדקים גרמנים הביעו נכונות גבוהה יותר לפיוס עם היהודים בעקבות מסר של קבלה מצד נציג יהודי מאשר בעקבות מסר של העצמה. זאת, אף על פי ששני סוגי המסרים – העצמה וקבלה – הינם חיוביים מאד באופן כללי, במיוחד כשהם באים מצד נציג קבוצה יריבה.
בניסוי המשך, אשר התמקד בקונטקסט של הטבח בכפר קאסם (שבו יהודים היו התוקפנים), נמצא כי בהקשר זה נבדקים יהודים הביעו צורך גבוה יותר בקבלה ואילו נבדקים ערבים הביעו צורך גבוה יותר בכוח. כמו כן, נבדקים יהודים הביעו נכונות גבוהה יותר לפיוס עם הערבים בעקבות מסר של קבלה מצד נציג ערבי מאשר בעקבות מסר של העצמה. לעומת זאת, נבדקים ערבים הביעו נכונות גבוהה יותר לפיוס עם היהודים בעקבות מסר של העצמה מאשר בעקבות מסר של קבלה. השילוב של שני הניסויים יחד תומך בהשערה כי התפקיד החברתי בסיטואציה מסויימת הוא זה שקובע את ההעדפה למסר אחד על פני אחר, ולא הבדלים נתונים מראש (כמו למשל, העדפה תרבותית להעצמה או קבלה). זאת משום שיהודים לא גילו העדפה עקבית לסוג מסר מסויים, להיפך – היעילות של סוג המסר הייתה תלויה בשאלה האם בהקשר הנתון היהודים היו בתפקיד החברתי של קורבנות או של תוקפנים.