שבעה חטאי זיכרון

אלכס בכר פוקס - 8/7/2008

אם חזרתם ע"מ לבדוק שכיביתם את הגז, אם ניסיתם להציג קולגה ושמו "עמד לכם על קצה הלשון", אם ביליתם שעות בחיפוש אחר חפץ שזה עתה הנחתם, הרי שחוויתם את 'מחדליו' של הזיכרון האנושי

אני אמנם שותף להתפעלות של רבים אחרים מן ההתפתחויות הטכנולוגיות להן אנו עדים כיום, אך למרות המורכבות ההולכת וגדלה של ההמצאות הטכנולוגיות, אני עדיין מאמין שאנו רחוקים מאוד מליצור מכונה מורכבת כל כך כמו המוח האנושי- שתמיד היה, ולעניות דעתי ימשיך להיות עוד זמן רב, אחת החידות המורכבות ביותר של המין האנושי.

כפי שכולנו יודעים היטב, בעיות זיכרון לא פוסחות כמעט על אף אחד, ללא קשר לגיל, ורובנו מכירים מקרוב את התסכול שבשכחה יומיומית. אכן, הזיכרון שאנחנו לרוב לוקחים כל כך כמובן מאליו הוא תוצר של תהליכים קוגנטיביים מאוד מורכבים, ובדרך כלל אנו נהיים מודעים לאופן המדהים שבו הוא עובד דווקא כשהוא נכשל. בשביל האדם הממוצע, זיכרון הוא מעין משהו אחיד כזה (כפי שניכר מאמירות כגון "וואו, לצחי יש כזה זיכרון מדהים"), אבל בשביל הנוירופסיכולוג, ביטויים מעין זה הנם חסרי משמעות, שכן ישנם תתי-סוגים רבים של זיכרון, ולא בהכרח כולם מתפקדים באותה הרמה כל הזמן.

אחד מחוקרי הזיכרון החשובים בעולם הוא הפסיכולוג היהודי-אמריקאי דניאל שכטר המכהן כראש המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת הרוורד היוקרתית. בספרו "שבעה חטאי זיכרון" (Seven Sins of Memory ), מסכם שכטר מעל 20 שנות מחקר בתחום וכפי שכותרת הספר רומזת, הוא מארגן את כשלי הזיכרון לשבעה סוגים עיקריים. קצרה היריעה מכדי לתת תאור נרחב של עבודתו, אבל בכתבה הנוכחית אתאר בקצרה "שבעה חטאים" אלו. אני מקווה שכמוני, גם אתם תוכלו להתפעל מהמורכבות של הזיכרון האנושי לסוגיו.

חטא ראשון - ארעיות (Transience)

אין מה לעשות, ככל שעובר זמן, אנו שוכחים יותר. המנבא החזק ביותר של שכחה הוא הזמן שעובר מהרגע שלמדנו או נחשפנו לאינפורמציה חדשה, עד הרגע בו אנו מנסים "לשלוף" את האינפורמציה מהזיכרון. ניסויים חלוציים בפסיכולוגיה מחקרית בשלהי המאה ה-19 הדגימו את מה שקרוי בקרב מומחים "עקומת שכחה". עקומת השכחה מראה כי הכמות הגדולה ביותר של שכחה מתרחשת בדקות הראשונות אחרי שהאינפורמציה נרכשה, וככל שעובר הזמן, כמות האינפורמציה ששוכחים הולכת ופוחתת. למרות האוניברסליות של החוק הזה, ישנם גורמים המשפיעים על העקומה הזו, וביניהם גיל האדם (ככל שמזקנים, עקומת השכחה חדה יותר), רמת השינון (מידע ששונן לעיתים יותר תכופות נשמר טוב יותר ממידע שלא שונן תכופות), ומתן משמעות אישית (ככל שעושים קישורים בין מידע חדש ומידע קיים בעל רלוונטיות אישית גבוהה, פוחת הסיכוי לשכחה מהירה). למרות שלל הפתרונות ל"שיפור הזיכרון" המוצעים על ידי כל מיני גורמים לא מוסמכים, בשורה התחתונה, שינון תכוף של אינפורמציה חדשה ושילובה עם ידע קיים (רצוי בעל משמעות אישית), הן השיטות בעלות התמיכה המחקרית החזקה ביותר להפחתת שכחה לאורך זמן.

חטא שני - הסחת הדעת (Absent-Mindedness)

מוקדם יותר השבוע שוחחתי בטלפון עם חבר בזמן שהגעתי הביתה ואספתי את הדואר. כשנכנסתי הביתה, ועודי מדבר בטלפון, הנחתי את הדואר בחדר העבודה, במקום בפינה הרגילה שבה אני בדרך כלל שם דואר חדש. מאוחר יותר באותו היום בזבזתי כשעה בנסיון למצוא מכתב מסויים שהגיע באותו היום, ופשוט לא הצלחתי לזכור איפה לעזעזל הנחתי את המכתב. נשמע מוכר? אני מנחש שכן. חוקרי זיכרון מבחינים בין שלושה שלבים או תהליכים המתרחשים מרגע שלמדנו מידע חדש ועד לרגע שאנו צריכים להשתמש בו במועד מאוחר יותר: קידוד, אחסון, ושליפה. כשלים ספציפים בזיכרון יכולים לנבוע מתקלה או הפרעה בכל אחד משלבים אלו. בדוגמא למעלה, התקלה התרחשה כמובן בשלב הקידוד. זהו השלב שבו הקצאת מספיק משאבי קשב (או בשפה יומיומית, תשומת לב) הנה הכרחית לקידוד מספק של האינפורמציה. אינספור מחקרים הדגימו כיצד בתנאים של חלוקת קשב בזמן קידוד ראשוני של מידע אנשים מאוחר יותר מצליחים לזכור הרבה פחות אינפורמציה יחסית לקידוד המתבצע תוך הקצאת מקסימום משאבי קשב למידע שצריך לזכור. למרבה הצער, משאבי הקשב שיש לנו הנם מוגבלים ועל מנת שמידע יקודד כראוי, חייבים להקצות מספיק משאבי קשב. בשונה מחטא הארעיות, במקרה הנוכחי האינפורמציה לא נשכחה- היא לעולם לא עברה קידוד שיספיק למעבר לאחסון ממושך יותר במאגרי הזיכרון לטווח ארוך. השורה התחתונה פה היא די פשוטה- במידת האפשר יש להמנע מחלוקת משאבי קשב בעת קידוד של אינפורציה חדשה! אם אתם חייבים לעשות שני דברים בו זמנית, עדיף שתעשו זאת בזמן שאתם "שולפים" את האינפורמציה, לא בזמן שאתם נחשפים אליה לראשונה.

חטא שלישי - חסימה (Blocking)

דמיינו שאתם במסיבת קוקטייל מטעם העבודה ואתם עומדים ומשוחחים עם עמית מהמשרד. לפתע מתקרבת קולגה נוספת שאתם מכירים מהמשרד השכן ושאינה מכירה את העמית שאיתו אתם משוחחים. אתם מן הסתם אמורים להציג ביניהם אך למרבה הבושה, אתם פתאום לא מצליחים לזכור את שמה של האשה, למרות שאתם יכולים לזכור המון פרטים אחרים עליה. סיטואציה איומה, מבישה, ועם זאת, כה שכיחה. הביטוי "על קצה הלשון" הומצא בדיוק בשביל המצבים האלו. האינפורמציה שם, אתם יודעים אותה, מן הסתם תזכרו בה באופן ספונטני בעוד חמש דקות- אבל בדיוק כשאתם צריכים אותה, מנגנוני ה"שליפה" כושלים והגישה לאינפורמציה נחסמת. חסימה כזו היא תופעה נורמלית ושכיחה בקרב רוב האנשים, אך בקרב אנשים הסובלים ממחלות מסוימות כגון דכאון, היא מחמירה מאוד. אפשר להקל על שכחה הנובעת מחסימה על ידי חשיבה מראש על "עזרי שליפה" שבמקרה חירום אפשר להיעזר בהם כדי להגיע לאינפורמציה המבוקשת. אם מדובר על שמות של אנשים למשל, תחשבו על איזשהוא משפט העושה שימוש באלמנטים של הופעתו החיצונית של האדם, אך שבו בזמן טומן בחובו רמז לגבי שמו.

חטא רביעי - טעות הייחוס (Misattribution)

חטא הזיכרון הזה מתרחש כשאנו מסוגלים לזכור אירוע מהעבר (מקום בו היינו, אדם שפגשנו, פעילות שביצענו) ללא קושי, אך אנו חווים בלבול בנוגע להקשר הספציפי שבו הסיטואציה התרחשה. תהליכים מנטליים מורכבים אחראיים לא רק על גיבוש זיכרונות לגבי פריטי מידע שונים, אלא גם על יצירת החיבור המתאים בין אלמנטים שונים של הזיכרון. כשהמנגנון הזה כושל, הזיכרון של אירוע מסויים הופך ללא מדוייק מאחר וההקשר או המקור שבו רכשנו את המידע אינו מדוייק.

חטא חמישי - סוגסטיביות (Suggestibility)

זכרונם של אנשים מושפע באופן הדוק מהאופן שבן הם נשאלים לגבי מאורע כלשהו. ב-1992, מטוס מטען של אל על התרסק אל תוך בניין מגורים באמסטרדם, זורע הרס ומוות בדרכו. קבוצת פסיכולוגים מקומית ביצעה ניסוי שבמסגרתו נשאלו המשתתפים בניסוי כ-10 חודשים מאוחר יותר אם הם ראו את הווידאו שתעד את ההתרסקות שהוקרן בטלוויזיה זמן קצר לאחר הארוע. 55% מהנשאלים דיווחו בפרטי פרטים את מה שזכרו מהסרט שראו בטלוויזיה. זהו ממצא מדהים בהתחשב בעובדה שלא היה בנמצא שום סרט שתעד באופן חי את התרסקות המטוס. חטא הזיכרון הזה מוכר היטב לחוקרים המתעסקים במתן עדות בבית משפט, בייחוד כשהעדים הם ילדים. ניתן להשפיע באופן שלעיתים יכול להיות הרה גורל על זכרונם של אנשים על ידי הצגת שאלות באופן שבו מובלעות הנחות מסוימות לגבי האירוע שלא היו ולא נבראו.

חטא שישי - הטייה (Bias)

חטא הזיכרון הזה מתייחס לנטייה של אנשים לזכור אירועים מהעבר באופן שיתאים לידע שיש להם בהווה. בנוסף, החטא הזה בפעולה כל פעם שהזכרונות שלנו מושפעים מהאמונות שלנו על העולם, סטראוטיפים על קבוצות אנשים מסויימות או אירועים מסוימים בחיים. מבין אינספור הדוגמאות שאפשר להביא להמחשת חטא הטיית הזיכרון, אני חושב שהאופן בו אנשים הסובלים מדיכאון עמוק זוכרים את הישגי העבר שלהם ממחיש את הנקודה בצורה טובה. מחקרים הראו באופן שיטתי, שכשאנשים הסובלים מדיכאון קליני מתבקשים לדרג את ביצועיהם או הישגיהם במטלה כלשהי, הם נוטים לדרג את עצמם הרבה יותר גרוע יחסית לדירוג שנתנו לעצמם שנה לפני כן שהם לא סבלו מדיכאון.

חטא שביעי - התמדה (Persistence)

- או "איזה קריזה, אני לא מצליח להוציא לי את השיר הזה מהראש!" דמיינו שאתם במבחן ומנסים להתרכז, ולמרבה התסכול איזה שיר מאוס מהרדיו מתנגן לכם בראש ומסרב לצאת. חטא הזיכרון האחרון הוא במידה מסוימת ההפך מכל החטאים האחרים מאחר והוא מתייחס לזכרונות שאי אפשר להפטר מהם למרות שמאוד רוצים. אמנם במקרה הזה ספק אם יהיו השלכות הרסניות לזיכרון שמסרב לעזוב, אך ברוב המקרים שזכרונות מסרבים להרפות ממוחו של אדם מדובר למרבה הצער בהקשר שלילי- טראומה, אובדן או אכזבה קשה, ובמקרים אלו חטא הזיכרון הזה עשוי להקשות ביותר על תפקודו של האדם.

מהדוגמאות שהבאתי במאמר זה לגבי כשליו של הזיכרון אפשר להסיק ש"המכונה" הזו הקרויה זיכרון מלאה בליקויים, תוכננה באופן מרושל ושלא ניתן לסמוך עליה. דניאל שכטר טוען שההפך הוא הנכון- שחטאי הזיכרון הללו מהווים "תופעות לוואי" של מכונה מדהימה עם תכנון מדהים, ושרוב הזמן מאפשרת לנו לתפקד באופן מורכב ביותר. המחיר שהיינו משלמים במונחים של תפקוד יומיומי היה גבוה הרבה יותר לולא הזיכרון שלנו היה בנוי באופן שהוא בנוי. על סוגים מסוימים של חטאי זיכרון ניתן להתגבר בקלות יחסית לאחרים (על ידי מתן יותר תשומת לב, שינון או יצירת קשרים לידע קיים ובעל משמעות). עם זאת, על מנת להתגבר על כשלי זיכרון שמקורם בהטייה, ייחוס מוטעה, וסוגסטיה יש צורך בהשקעת מאמץ קוגנטיבי גדול הרבה יותר שבעיקרו התעקשות על היצמדות לפרטים, במקום השענות על "הטעם הכללי" של זיכרון מסוים. כדי לתפקד ברמת המורכבות הנדרשת ממנה, המערכת הקוגנטיבית שלנו מבצעת שלל "קיצורי דרך" שלרוב משרתים אותנו נאמנה. לפעמים, כאשר אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו טעויות בזיכרון של אירוע או חוויה מסויימים, האדם יכול להשקיע מאמץ מודע שמונע מהמערכת המנטלית לקחת את קיצורי הדרך שהיא בדרך כלל לוקחת.