חוש הומור...זה הכל בראש?

אלכס בכר פוקס - 3/3/2008

חוש הומור משחק תפקיד מרכזי וייחודי בחוויה האנושית, ויש לו השלכות על היבטים רבים של תפקודינו היום יומי. הומור הוא רכיב מרכזי בתקשורת בין בני אדם ומהווה דרך חשובה שבה אנשים בוחרים לתקשר מסרים, רעיונות ורגשות לאחרים. בנוסף, היום ידוע שלהומור יש חשיבות רפואית, במובן שנמצא כי בטווח הארוך, שימוש בהומור כדרך התמודדות מהווה גורם מגן על המערכת החיסונית ועל מערכת העצבים המרכזית. חוש הומור הוא למעשה מרכיב כה מרכזי, כה חשוב בחוויה האנושית, עד כדי שלמרות שאנשים יסכימו להודות בהמון דברים מביכים, מגעילים או מזעזעים לגבי עצמם (רצחתי, גנבתי, בגדתי...), מעטים מאוד האנשים שיודו בחוסר חוש הומור. חוש הומור היא תכונה מאוד מבוקשת על ידי שני המינים, כפי שאפשר להיווכח משיטוט חפוז בכל אחד ממאות אתרי ההיכרויות הפועלים היום ברשת. הסיבה לכך נעוצה, בין השאר, בכך שרוב בני האדם מקשרים יכולת הומור מפותחת עם כישורים חברתיים, תעסוקתיים ואפילו אינטלקטואליים גבוהים יותר.

הומור מופיע במגוון צורות וסגנונות (למשל, מילולי ולא מילולי, פילוסופי-לוגי או תרבותי), ובהתאם לסוג ההומור, יכולות מנטליות רבות ומגוונות נכנסות לפעולה. למרות שחוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי המערכות הספציפיות אשר מופעלות במהלך שימוש או חשיפה להומור, ישנה הסכמה כללית שתהליך העיבוד של הומור מורכב לפחות משני רכיבים מרכזיים- רכיב קוגנטיבי (בגדול, היכולת "להבין" את הבדיחה), ורכיב רגשי (בגדול, היכולת לחוש הנאה כתוצאה משימוש בהומור או חשיפה אליו).

רכיבים של הומור-ההבט הקוגנטיבי

ישנן תאוריות רבות לגבי האלמנטים הקוגנטיביים ההכרחיים ליצירת או הבנת הומור. ישנה הסכמה כללית בין חוקרים בתחום שרכיב מרכזי ביותר בקיומו של אירוע "הומוריסטי" (למשל, בדיחה) הוא מצב שבו קיימות שתי אפשרויות או יותר להבנה של מצב מסויים, שאינן יושבות זו עם זו בהרמוניה. על פי המודל שפותח על ידי הפסיכולוג סולס ב-1972, חוסר התאמה בין התוצאה הצפויה לתוצאה בפועל של אירוע מסוים היא מרכיב חיוני בהומור מילולי ולא מילולי. היכולת לחוות ולהבין הומור כרוכה קודם כל בזיהוי של אלמנט לא הגיוני, פרדוקסלי, או שאינו במקום, המלווה בהצדקה או פרשנות מחודשת של המצב. על פי סולס, הצורך בזיהוי וביישוב של חוסר ההתאמה הופך למעשה את ההבנה של הומור לתהליך של פתרון בעיות.

בנוסף, נראה כי תהליכים שונים או יכולות מנטליות ספציפיות נדרשות על מנת להבין ולהעריך סוגים שונים של הומור. למשל, הבנה של הומור לא מילולי מהסוג שלעיתים מופיע בסרטים מצוירים נמצא כדורש יכולת קשב חזותי תקינה. לעומת זאת, הבנה של הומור מילולי, למשל בדיחה, דורשת פעילות תקינה של מנגנונים מילוליים של הסקה מופשטת, וגמישות מנטלית. בנוסף, היכולת להבין סוגים רבים של הומור נסמכת במדה רבה על קיומו של ידע כללי, הקרוי ידע סמנטי בעגה מקצועית, שיש לאדם. כדוגמא פשוטה, חישבו על איך כישראלים באוסטרליה (הכותב מתגורר באוסטרליה), לרבים מאיתנו לקח זמן מה להבין או להעריך בדיחות מסוימות של חברינו המקומיים, שהבנתם נשענת במידה רבה עם הכרות רבת שנים עם התרבות האוסטרלית, הביטויים, הטלוויזיה, הפוליטיקה ועוד. לעומת זאת, הומור שהוא בבסיסו פילוסופי-לוגי לא דורש בדרך כלל יכולות סמנטיות רחבות על מנת להבינו. למעשה, היכולת להבין ולהנות מהומור פילוסופי-לוגי קשורה יותר ביכולתו האינטלקטואלית הכללית של האדם.

זיכרון עבודה, עוד מונח מיקצועי, מתייחס ליכולתו של האדם להחזיק ברגע נתון בראשו מספר פריטי אינפורמציה תוך ביצוע מניפולציות מסוימות עם האינפורמציה (כשמישהו מקריא לכם סדרת ספרות ומבקש מכם לחזור עליה בקול רם ובסדר הפוך, אתם תפעילו את זיכרון העבודה שלכם שכן תצטרכו לשמור על האינפורמציה-סדרת הספרות- בראשכם למספר שניות, תוך ביצוע המניפולציה-היפוך הספרות). פסיכולוגים נוהגים לדמות את זיכרון העבודה של אנשים ל- RAM של המחשב. כמובן, זיכרון עבודה תקין הנו תנאי הכרחי ליכולת להבין הומור, שכן תוך כדי האזנה לבדיחה למשל, מנגנון פתרון הבעיות נכנס לפעולה, ושילוב התהליכים האלו יוצר "עומס" על המערכת הקוגנטיבית. אנשים הסובלים מהפרעות שונות הפוגעות בזיכרון העבודה (כמו דיכאון חמור למשל), חווים קושי בהבנה של הומור בגלל חוסר היעילות של זיכרון העבודה שלהם, בנוסף על הקושי בלהנות מהומור.

רכיבים של הומור-הצד הרגשיחוויתי

הרכיב החשוב השני בחוויה של הומור הוא ההערכה שלו, או היכולת להפיק הנאה ממסרים טעונים בהומור. מחקרים הראו שתנאי חשוב ביכולת לחוות את ההיבט הרגשי של הומור הוא היכולת לחוות עוררות פיזיולוגית (הגברת הדופק, תגובתיות של העור)- וללא יכולת זו, הסיכוי לחוות את ההיבט הרגשי של ההומור פוחת במידה משמעותית. למשל, מחקרים הראו שבקרב אנשים הסובלים ממה שנהוג היה לכנות "פסיכופטיות", היכולת לחוש עוררות פיזיולוגית יורדת במידה ניכרת, ואכן- גם היכולת של אנשים אלו להנות מהומור נפגעת באופן משמעותי.

הבסיס העצבי של הומור

כידוע, קיימים הבדלים רבים ביכולות של ההמיספרה הימנית והשמאלית של המוח, תופעה הקרויה "התמחות התפקודית". אין הכוונה שהמיספרה אחת אחראית באופן בלעדי ליכולת מסויימת, אלא שיש הבדלים בין שתי ההמיספרות מבחינת היעילות שבה הן מתמודדות עם מטלות שונות. אחת מהעובדות הידועות ביותר למשל, היא שההמיספרה השמאלית מתמחה ביכולות שפה בעוד ההמיספרה הימנית מתמחה ביכולות וויזואליות-מרחביות. כיום, הנחה נפוצה בקרב מדעני המוח היא כי ההתמחות של ההמיספרה השמאלית ביכולות שפתיות נובעת למעשה מכך שלהמיספרה זו תפקיד מכריע בניתוח דק של גירויים (כמתבקש בהבנה ויצירת שפה), וכן במיקום שלהם במימד הזמן (שלא כמו בקריאה- בה מספר מילים מופיעות במקביל- בהאזנה לדיבור יש מרווח זמן בין מילה למילה). ההמיספרה הימנית לעומת זאת משחקת תפקיד מרכזי באינטגרציה של אינפורמציה ובעיבוד יותר הוליסטי של הסביבה. תפקיד חשוב נוסף של ההמיספרה הימנית הוא היכולת להבין ולהשתמש בצורה נכונה בתקשורת לא מילולית, כגון הבעות פנים, טון דיבור, ושפת גוף. מחקרים רבים הראו שההמיספרה הימנית של המוח מתמחה באינטגרציה של מידע מנטלי ורגשי החיונית להבנה ולהערכה של בדיחה או הומור באופן כללי.

לפיכך, חוקרים מסכימים שחשיבותה של ההמיספרה הימנית עולה בהרבה על זו של ההמיספרה השמאלית בתהליך תפיסת חוש הומור. ואכן, אנשים הסובלים ממחלות הפוגעות באופן ספציפי בתפקוד ההמיספרה הימנית (למשל, עקב גידול או שבץ בהמיספרה הימנית) נמצאו לקויים ביכולת להבין ולהעריך הומור בהשוואה לאנשים אשר אצלם הפגיעה הייתה בהמיספרה השמאלית. בנוסף, אנשים הסובלים מנזק להמיספרה הימנית של המוח מציגים קושי רב גם במטלות הנשענות על הבנה של קודים חברתיים שאמנם אינם כתובים, אך ידועים לרוב (למשל, שלמרות שייתכן שזה מועיל להשמע בטוח בעצמך והחלטי במהלך ראיון עבודה, זה פחות יעיל להשמע שחצן או בוטה- והגבול יכול להיות דק מאוד). אנשים הסובלים מאוטיזם עם תפקוד גבוה הם דוגמא טובה לכך. מחקרים הראו שאנשים אלו מראים נזק גדול יותר בהמיספרה הימנית ביחס לשמאלית. בנוסף, אנשים אלו סובלים מליקויים חמורים בתפקוד ובשיפוט החברתי שלהם וביכולת שלהם להבין הומור מורכב.

בנוסף ליתרון כללי שיש להמיספרה אחת על פני האחרת בתפקודים מסוימים, מחקרים רבים מצליחים להצביע על מבני מוח ספציפיים, או על רשתות עצביות מסוימות כאחראיים על תפקודים מנטליים ספציפיים. למשל, ידוע שאזור קטן באונת המוח הקדמית (פרונטלית) השמאלית, הידוע בשם "אזור ברוקה", נושא באחריות הבלעדית ליכולת לדבר. מבנה אחר, הנקרא "אמיגדלה" ומצוי בתוככי אונת הרקה (האונה הטמפורלית), נושא באחריות לתגובות רגשיות בסיסיות ("הלחם או ברח", חרדה, שמחה), ופגיעה במבנה זה גוררת בעקבותיה ליקויים חמורים בניתוח אלמנטים רגשיים של סיטואציות וגירויים.

בהקשר של חוש הומור, עדות ממחקרים רבים מצביעה על כך שהאזור הקדמי ביותר של האונות הקדמיות בשני הצדדים, חיוני מאוד ליכולת לחבר בין אלמנטים שכליים ורגשיים של הומור, ולפיכך, להנות ממנו באופן כללי. בקרב אנשים הסובלים למשל מגידולים באזורי המוח הקדמיים, רואים לרוב פגיעה חמורה ביכולת לעשות אינטגרציה באלמנטים שונים של החוויה ההומוריסטית- כמו למשל בין האלמנט המנטלי-קוגנטיבי, והאלמנט הרגשי של החוויה. כתוצאה, היכולת לחוות הומור ולהגיב אליו באופן שתואם את הסיטואציה נפגעת מאוד. הקשר ההדוק בין חוש הומור לאישיותו של האדם בולטת במיוחד באזור זה. ישנם תאורי מקרה מאוד מפורסמים של אנשים שאצלם האונה הקדמית נפגעה קשות עקב מחלות או תאונות ואשר הראו שינויים אישותיים מרחיקי לכת. לעיתים קרובות אנשים אלו מאבדים את היכולת שלהם להתנהג באופן הולם בחברה ומאבדים שליטה על שלל עכבות חברתיות החיוניות לתפקוד חברתי נורמלי. תופעה בולטת בקרב אנשים אלו היא הנטייה להשתמש בהומור לא הולם ופוגע (גס, גזעני), בסיטואציות רגישות תוך חוסר יכולת לזהות שהסיטואציה מאוד לא הולמת.

לסיכום, חוש הומור הוא כלי מרכזי בתפקוד החברתי שלנו, ולמרות שהמחקר בשנים הקרובות יוסיף להטיל אור על האלמנטיים העצביים המאפשרים שימוש והבנה של הומור, ישנה עדות מוצקה לכך שהיכולת לחוות הומור תלויה במידה רבה בתקינות האזורים הקדמיים ביותר של המוח, ובעיקר בהמיספרה הימנית- אותם האזורים ממש שנמצאו קריטיים לתקינות האישיות ולהתנהגות חברתית יעילה.

הכותב הוא נוירופסיכולוג קליני העוסק באבחון הפרעות נוירולוגיות, קוגנטיביות ופסיכולוגיות, ובטיפול פסיכולוגי-שיקומי.