מדיניות אובמה במזרח התיכון בראי מנגנון ההפחתה התגובתית

דר' עירן הלפרין - 11/8/2009

הפחתה תגובתית (Reactive devaluation) ידועה בספרות הפסיכולוגית-פוליטית כאחת מההטיות הקוגניטיביות המרכזיות והמשפיעות ביותר בהקשר של קונפליקטים ומשא ומתן.
על פי התיאוריה, שנהגתה על ידי הפסיכולוג החברתי לי רוס באוניברסיטת סטנפורד, הצעה במשא ומתן תאבד חלק גדול מהאטרקטיביות שלה ברגע שהיא מועלה לשולחן הדיונים על ידי "הצד השני" במו"מ או על ידי מתווך שנתפס כעוין.
עובדה זו נכונה גם אם מבחינה מהותית אותה הצעה יכולה הייתה לחשב כאטרקטיבית ביותר טרם הועלתה לשולחן.
מחקרים רבים בזירה הישראלית הראו שהצעות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, שנחשבו נחשקות ביותר על ידי אזרחים ישראלים בתחילה, נתפסו כמיטיבות עם הצד הפלסטיני בלבד לאחר שנאמר לישראלים שההצעה הגיע ממקורות פלסטיניים.
המשמעות המעשית של הטיה זו היא שגם כאשר הצד השני במו"מ מציע הצעה חיובית, אנו עלולים שלא להתייחס אליה ברצינות, אך ורק בגלל מקורה. הלכה למעשה, תהליך זה עלול להוביל להחמצה של הזדמנויות לפתרון הסכסוך, במקרים הנדירים שהזדמנויות כאלו מופיעות.

ניתן לנתח את המדיניות של נשיא ארה"ב ברק אובמה במזרח התיכון על פי עקרונות ההפחתה התגובתית.
בהנחה שאובמה מכיר את המנגנון (או מבין אותו ברמה אינטואיטיבית) ניתן לראות במהלכים שלו באזור הכנת הקרקע לקראת העלאת הצעה לפתרון הסכסוך. אובמה מבין שמכיוון שארה"ב נתפסה לאורך שנים כמתווך מוטה (לטובת ישראל) בסכסוך המזרח תיכוני, ניתן להניח שהפלסטינים לא ייראו בהצעה שלו לפתרון הסכסוך כהצעה הוגנת, אפילו אם מבחינה מהותית היא תהיה כזאת. לפיכך, על מנת למזער הפחתה תגובתית של איכות ההצעה בקרב הפלסטינים, הוא ממצב עצמו כמתווך נייטראלי, שאינו תומך בצד אחד בסכסוך. לצורך כך הוא נמנע מלתת כל יחס מועדף לישראל ומציג מחוות (הצהרתיות) לפלסטינים. על ידי כך, מניח הנשיא, שהוא יביא את שני הצדדים לסכסוך לשקול את הצעתו העתידית באופן האובייקטיבי ביותר האפשרי.

באדיבות ד'ר עירן הלפרין
בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה
המרכז הבינתחומי הרצליה